<h1>ספר מצות זמניות הלכ' פסח שער ראשון</h1>
<h2>דף ל:</h2>
בהלכות טהרת הכלים שישתמשו בהם בפסח והיא הנקראת הגעלה. והוא שישימו על האש יורה גדולה מלאה מים עד שתרתח. והוא הנקרא כלי ראשון. ויביאו בה בהיותה על האש כל הכלים שירצו להגעיל אותם שמשתמשים בהם חמץ כל השנה. זולתי הכלים שהם של חרס כי לא תועיל להם הגעלה כאשר דבר י"י על הכלים שיבשלו בהם החטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. ונאמר בפירושה, התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם. וכל כלי אשר יובא במים בכלי הגדול אשר על האש צריך שיכסו במים. וכמו כן הסכינים צריך שיכסו המים הלהב עם הנצב. וזה אומרם אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון בין פרזלייהו בין קתייהו. וכל הכלים ששימושם בכלי שני, כמו הקערות והיעים שאוכלין בהם חביץ קדרה ודייסא, די להם בטהרתם שיוריקו עליהם מים רותחין מכלי ראשון. אך הכלים שאין שימושם בהם אלא בצונן, כמו כדים וקתוניות והכוסות, דים לטהרתם ברחוץ אותם במים קרים. אך השפודים והאסכלאות, שישמשו בהם על האש בלי אמצעות מים, טהרתם המובחרת להלבינם באש עד שיעופו בהם השביבים, לאומרם בהכשר כלי גוים, השפוד והאסכלה מלבנן באור. ויש מן הקדמונים שאומרים שמספיק לטהרתם בהגעלה בלבד, לאומרם [ע"ז ע"ו ע"א] בכלי הקדשים השפוד והאסכלה מגעילן בחמין. והדבר הכולל בזה הענין הוא, כי כל הכלים בדומה לענין שבלעו בו החמץ באותו הענין יפלטוהו, ולא בענין אחר, כי אם בחזק ממנו, בין שבלעו ברותחין בין בפושרין בין בצונן, וזה אומרם [שם ע"ו ע"ב], כבולעו כך פולטו. ואמנם כלי אבנים הנם בטהרה כדין כלי מתכת, לאומרם בה"ג הני בורמי דגלילי ככלי מתכת דמיין. המכתש הנקרא בלשון ערב מהאריס ובלשון לעז מורטירו, לא יספיק בו הגעלה, מפני שכותשין בו את הלחם, ונבלע בו הרבה מן החמץ בחוזק הכתישה שנלחץ עד אשר דק, ואין במים רותחין כח כדי להוציא מה שנבלע בו. ובלבד כדי להשתמש בו מצה בפסח, אך לשאר השימושים דיו ברותחין. וצריך לחכך הכלים קודם ההגעלה חיכוך היטב עד שיוסר הליכלוך והטינוף אשר עליהם. ונהגו בני אדם לחכך בחול. וצריך להניח הכלים במים הרותחין כשיעור שיוכלו לפלוט מה שבלעו מן האיסור. ואחרי הגעלתן ברותחין צריך לשטפן בצונן תיכף לצאתם מן הכלי הראשון. וסמכו זה לאומרם [שם ושם ע"א] בהכשר כלי חטאת ומורק ושוטף במים. והמדקדק במצות שנגבם אחר הרחיצה בשום בגד הרי זה משובח. ומי שיש לו יורה גדולה ורוצה לטהר אותה ואין לו אחרת גדולה ממנה במה שירתיחנה, מקיף לו שפה של טיט על שפתו מבחוץ וימלאנו מים וירתיחנו או יחמם אבן ויניחנה ביורה באופן שישפיעו המים ברתיחה ויכסו מסגרת הטיט שסביב שפת הקדרה. וזהו אומרם בהכשר כלי גוים, כיצד מגעילין מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי עביד לה אהדר גדנפא דטינא [ומלייא מיא] ומרתיח לה. ואינו חושש מן היורה שירתיח בה שתהיה בת יומא ר"ל ששמשו בה בחמץ באותו היום, ובלבד שתהיה הרתיחה קודם זמן הביעור. אבל אם היתה בארבעה עשר אחר זמן הביעור לא עלתה לה ההגעלה אלא אם היו במים שיגעיל בהם הכלים כשיעור ששים ממנה כדי שיבטל מה שיפלוט בה, אז עלתה לה ההגעלה. אמנם אחר שנכנס הפסח לא יועיל הגעלה בכלים בשום ענין בעולם מפני שאיסור חמץ בפסח במשהו. וקדרות של חרס והצלחות והכלים בלתי מוגעלים צריך להדיחם מאד מאד, ואם יש בהם בקיעה ידקדק מאד בהדחתם, ויבדילם מלהשתמש בהם במקום שלא תשיגם היד. ונהגו ב"א לכסותם בחומר בענין שלא יאותו להשתמש בהם. והוא מנהג טוב.
